והנה נפל בחלקי השנה להשתתף בקורס שעוסק במשחקי רשת ורשתות חברתיות. מייד הרהרתי...אולי הקורס ישפוך מעט אור על הצורך הזה של בני הנוער לשבת שעות על גבי שעות בחדרם ולדבר בלי הפסקה עם חבריהם , שגם הם בעצמם יושבים לבדם בחדרים משלהם, על מהלך זה או אחר, לצחוק ולחוות את המשחק יחד. האם זהו המפגש החברתי החדש בעידן הטכנולוגי?! או שאני מנסה למצוא סיבה הולמת לתחושותי המתסכלות?!
חייבת תחילה להתוודות, כפי שהצגתי בתחילת הבלוג , עברנו לא מזמן דירה לעיר חדשה. התקשורת באמצעות המחשב הייתה כה הכרחית, עד כי הרגשתי שהיא מצילה באיזה שהוא אופן את ילדיי, שכן הסביבה חדשה, הכיתה חדשה, והקשיים של ההתאקלמות היו לא פשוטים. בני המתבגר שומר על קשר כל העת עם חבריו, ויוצר קשרים חדשים עם כיתתו החדשה. כך שזו הפעם הראשונה שממש הרגשתי שאני יכולה להודות לקיומו וליתרונותיו של הדבר הזה שנקרא מחשב (בהקשר של ילדיי כמובן...).
ולענייננו, בקורס בהנחיית הגב' צביה אלגלי, נחשפתי למאמר שפורסם בידיעות אחרונות "המשחק והמתח הכרוך בו" בעקבות ויניקוט (2002, ליאורה לוריא ). דונלד ו. ויניקוט היה רופא ילדים, פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר . הוא פיתח את החשיבה על המשחק כמרכיב מהותי בחיים ובטיפול הנפשי. ויניקוט מייחס למשחק ערך מרכזי בבריאות הנפשית של האדם ושל הילד בפרט. בחיי היום יום אנחנו מורגלים לראות ילדים משחקים ומתייחסים למשחק כמובן מאליו. ואכן, ילדים יכולים להפוך פירורי מציאות לעולם מלא התרחשויות ועלילות. בזמן המשחק הילד יוצא אל מעבר לעולמו הפנימי, מעבר לפנטזיה וחושף את עצמו לאפשרות של הגשמה ומימוש הפנטזיה בתוך בועת עולם של המשחק שלו. תוך כדי ניסיון מימוש זה נוצרות אפשרויות של הפתעה. ויניקוט מדגיש את חשיבות ההפתעה כחוויה שמחזקת ובונה את העצמי. מבחינתו זהו אחד המרכיבים החשובים של המשחק בחיי הנפש של האדם.
אם כך , מצאתי הסבר די משכנע ליתרונות המשחק. ומן הראוי שאתייחס לזה בראייה קצת שונה. ברור כי עוד ימים רבים אדרש לוויכוחים בעניין הזמן הראוי לבילוי מול משחקי הרשת . אולם ניכר בילדיי כי המשחק הוא גורם המעורר עניין רב ותורם לקשרים החברתיים שלהם, וכפי שנאמר במאמר אף מפתח את עולמם הפנימי והנפשי.
ולסיום סרטון חביב המתאר יום בחיי ילדון, המשתמש הכפייתי, וכמה עצות למניעה..
תמונה -http://simania.co.il/group.php?groupId=407
פרוני, א. המשחק מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. פרק 3: המשחק. המשחק והמתח
הכרוך בו. בעקבות וינקוט. עמ' 88-103. ת"א: ידיעות אחרונות ספרי חמד.
בילדותי אמי הייתה נוהגת להגביל את שעת המשחק שלי, אני זוכרת אמירות כגון: "לא יורדים למטה לפני ארבע" ו"בין שתיים לארבע כולם נחים" והאמרה המרגיזה מכולן "כבר שש, תעלי הביתה, את לא ילדת רחוב". כשקראתי את הפוסט האחרון עלו בי תהיות, האם החלפנו לגמרי את משחקי החצר? האם משחקי המחשב טובים יותר או טובים פחות ממשחקי החצר? נראה כי לעולם ננסה להגביל את ילדינו בשעות המשחק היקרות מפז. תמיד נרצה שיכינו את שעורי הבית קודם, שילמדו, שיעשו משהו ערכי או כל דבר אחר שיגרום להם לזוז מהבהייה במסך. אבל, עלינו לקחת בחשבון שהמשחק הזה לעיתים ממלא תפקידים חשובים כל כך.וחוצמזה, "תנו לגדול בשקט..."
השבמחקזאת שזוכרת איך זה להיות ילדה...
אהבתי את הדברים שכתבת...אין ספק שמשחקי הרשת תפסו את מקומם של משחקי הרחוב אבל עדיין אנחנו רואים את הילדים נהנים גם ממשחקי כדור בהפסקות בבית הספר ובשעות הפנאי שלהם אחה"צ ויחד עם זאת מאוד נהנים ממשחקי הרשת. משחקי הרשת תורמים לחיזוק תחושת השייכות והקשרים החברתיים אך בכל זאת,לדעתי, המבוגרים צריכים לפקוח עין ולהגביל את שעות המשחק .
השבמחק